נעים להכיר: הסיפור שמאחורי יוני ובובי

היי, קוראים לי אביה חדד (נעים מהבית).

אני בת 24, גרה באשדוד. יש לי תואר ראשון בחינוך ולמדתי הוראת אנגלית. במשך שנים הפעלתי חוגי אנגלית חווייתיים מגיל הגן עד כיתה ו'. אהבתי את הילדים ואהבתי את השפה, אבל משהו השתנה כשהגעתי למערכת הפורמלית.

אחרי שהתחתנתי, התחלתי לעבוד בבית ספר כמורה לאנגלית במשרד החינוך. העבודה הייתה מספקת לכאורה, אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא המקום שלי...

הרגשתי שאנגלית צריכה לבוא מתוך חוויה, כיף ומשחק - בלי להרגיש "שלומדים", ובלי לשנן רשימות אינסופיות של מילים.

ככה נולד הרעיון לפתח את סיפורי יוני ובובי. התמקדתי בגילאי הגן עד כיתה ג', מתוך הבנה שאם החוויה הראשונית מהשפה תהיה חיובית - זה יקל עליהם את כל המשך הדרך.

מה ראיתי בכיתה שלא יכולתי לתקן מבפנים

הדבר שהכי הפתיע אותי בשנים בבית הספר הוא שהילדים שהתקשו הכי הרבה לא היו הילדים ה"חלשים". הרבה פעמים הם היו דווקא ילדים חכמים ורגישים, שפשוט נכנסו למצב של פחד ברגע שהספר נפתח.

יש לזה שם. פרופ' סטיבן קראשן קרא לזה "המסנן הרגשי": כשילד חרד, המוח שלו ממש חוסם את כניסת המידע החדש. השפה מגיעה לאוזניים אבל לא נקלטת. זו לא עצלנות ולא חוסר יכולת - זו ביולוגיה.

והבעיה היא שכיתה של שלושים ילדים עם מבחן בסוף היחידה בנויה, בלי כוונה רעה, בדיוק כדי לייצר את המצב הזה. יכולתי לרכך אותו בשוליים - לא יכולתי לשנות אותו.

מה בדיוק שיניתי

כשהתחלתי לבנות את יוני ובובי, שלושה דברים היו לי ברורים מהיום הראשון:

• הבנה מהקשר, לא תרגום. המילים באנגלית יושבות בתוך סיפור בעברית. הילד רוצה לדעת מה קורה בעלילה, והמוח משלים את המילה לבד. זו בדיוק הדרך שבה הוא רכש את שפת האם שלו.
• אפס דרישה להפיק שפה. אין "תגיד אחריי", אין "תתרגם", אין מבחן. ילד שלא נדרש לבצע - לא מפחד להיכשל, והמסנן הרגשי נשאר למטה.
• חזרה שלא מרגישה כמו חזרה. אותן מילים חוזרות לאורך העונה בהקשרים חדשים ומפתיעים, עד שהן הופכות לטבע שני.

כתבתי על שלושת העקרונות האלה בהרחבה בעמוד שיטת ההטמעה הטבעית, ועל ההשוואה בינם לבין מה שקורה בבית הספר במאמר הטמעה טבעית מול שיטות מסורתיות.

למה סיפורי שמע ולא סרטונים

הרבה אנשים הניחו שאבנה סדרת אנימציה. לא עשיתי את זה בכוונה.

כשילד צופה בווידאו, הכול מוגש לו - איך הדמות נראית, מה הרקע, מה קורה בכל שנייה. כשהוא רק מקשיב, המוח שלו חייב לבנות את התמונה בעצמו, והעבודה הזו היא בדיוק מה שמקבע את המילה. חוץ מזה, אחרי יום שלם מול מסכים, ההורים שאני מכירה לא חיפשו עוד מסך - הם חיפשו חצי שעה שקטה שהיא גם משהו טוב.

הרחבתי על זה במאמר למה דווקא שמע ולא וידאו.

איפה זה עומד היום

מאז אותה החלטה, הסדרה גדלה לעשר עונות ומעל שישים פרקים, ומעל 11,000 משפחות הצטרפו לדרך. במקביל אני עדיין מלמדת פנים אל פנים - קבוצות בוטיק של 4 עד 6 ילדים באשדוד, בבן זכאי וביבנה - כי שם אני רואה בזמן אמת מה עובד ומה לא, וזה מה שממשיך לעצב את הסדרה.

וזה, אם לומר את האמת, החלק שהכי אני אוהבת: הרגע שילד עוצר אותי באמצע סיפור ואומר "אני יודע מה זה". זה לא קורה אחרי חמש שנות לימוד. זה קורה אחרי חמישה שיעורים.

אמא אחת אמרה לי: "הדבר הכי מטורף זה שהוא כל פעם מחכה לפרק החדש, והוא לומד אנגלית בלי לשים לב בכלל!"

וזה בדיוק מה שרציתי. אני מאושרת. באמת, לפעמים גם אני נפעמת מהקסם של יוני ובובי, וזה מרגש אותי כל פעם מחדש.

אוהבת,
אביה.